יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

רכבלים עליך ישראל

לאחרונה אני שומע המון על רכבלים.
1. רכבל ממרכזית המפרץ לטכניון ולאוניברסיטת חיפה, שלאחר 20 שנה של התבשלות איטית במוסדות התכנון מגיע לפסים מעשיים. ב-2018 כפי הנראה יחלו עבודות הבנייה של תחנותיו. 
2. רכבל ממתחם התחנה הראשונה בירושלים (החאן) להר ציון וממנו לתחנה סמוכה לשער האשפות, אשר נמצא בתכנון מתקדם ואף הוכרז כפרויקט לאומי. בשלב ב' אולי גם יוארך להר הזיתים.
3. רכבל מתחנת רכבת חדשה סמוך לצומת שבע שתמשיך מכרמיאל מזרחה (ומשם תמשיך גם לראש פינה, חצור הגלילית וקרית שמונה), אל קבר הרשב"י במירון. במטרה לעזור בצפיפות במוקד עלייה לרגל זה. שלא בטוח שתכנונו בכלל החל.
4. רכבל ממלונות שייבנו על רכס פורייה אל פארק ברקו והכנרת. כנראה יכלול קפיטריה...
5. ויש גם רעיונות אפילו פחות מבושלים כמו רכבל בין מבשרת ציון לירושלים ורכבל בין מעלה אדומים לירושלים
6. רכבל מנצרת להר הקפיצה ורכבל מנצרת עילית להר תבור - הפעם בדגש על תיירות צליינית

כתבה טרייה בישראל היום מציינת יוזמות נוספות:
7. רכבל חיפה מערב שיחבר את המורדות הדרומיים של חיפה עם מרכזית חוף הכרמל
8. רכבל מעלות-כפר ורדים-תפן-כרמיאל
9. רכבל טבריה עילית (ביג ותחנתה רכבת העתידית)-טבריה תחתית
10. רכבל זכרון יעקב-מול זכרון (מיקום תחנת הרכבת העתידית)
11. רכבל חריש-צומת מג"ב (אזור תעסוקה חדש בשם עירון אשר יכלול גם תחנת רכבת כחלק ממסילת עירון/מנשה)
הדמייתה רכבל בחיפה

12. בתגובות הזכירו לי גם את רכבל הר הרצל-עין כרם. תודה.

בפוסט לא אדון באף פרויקט ספציפי, חשיבותו או אי חשיבותו והיתכנותו או אי התכנותו. זו רק נקודת מוצא לדיון על "רכבלים כתחבורה ציבורית".

מה זה רכבל?
רכבל, בהקשר של פוסט זה, הינו מערך קרוניות המונע באמצעות כבל עילי הנמשך על ידי מערכות גלגלים המצויות בקצותיו. הקרון נמשך על ידי משקולות ועושה את רוב דרכו כשהוא תלוי באויר.
למה רק בהקשר של פוסט זה?, כי רכבל הוא "משפחה של אמצעי תחבורה", ויש גם רכבלים תת קרקעיים, או על פני הקרקע שיושבים על מסילה עם שרשרת. הכרמלית שלנו היא כזו ותאורה המקצועי הוא "פוניקולר". גם פתרונות PRT שונים כגון הסקייטראן שמנסים לקדם בישראל ממותגים לעיתים כ"רכבל" בשל דמיון הויזואלי בהדמיות לרכבל, על אף שלמעשה מדובר באמצעי תחבורה שונה לגמרי.

קרון רכבל או גונדולה אווירית?
הרכבל הקיים בחיפה.
שלושת הכדורים הם למעשה קרון אחד מאד מאד מעוצב
יש שני סוגים עיקריים של קרונות רכבל, הראשון עונה לשם הלועזי "cable-car" ומבוסס על שני קרונות גדולים יחסית בקצוות המשמשים כמשקולת אחד לשני וחולפים אחד על פני השני בדיוק באמצע הדרך. הכבל למעשה מסתובב פעם אחת עם כיוון השעון ופעם שנייה נגד כיוון השעון והקרוניות נעות קדימה ואחורה על אותו צד. זוהי הכרמלית שלנו, ואלה גם הרכבלים הקיימים של ראש הנקרה, צוק מנרה וחיפה (שלושת העיגולים מתפקדים למעשה כקרון אחד מאד מאד מעוצב).
השיטה הזו מאפשרת לעצור את הכבל לחלוטין כשהקרונות נמצאים ביעדם ולאפשר לנוסעים לעלות ולרדת בבטחה, אך זמן ההמתנה לקרוניות עשוי להיות ארוך מאד. בעולם ידועים רכבלים עם קרוניות המסוגלות להסיע 100 איש ויותר, חלקם אפילו בקרוניות דופלקס המגיעות לתחנות המעוצבות כשתי קומות.
השיטה השניה זכתה באנגלית לתיאור "גונדולה אווירית" - הפעם הקרוניות קטנות יותר ומסיעות בין שניים לעשרים אנשים, אך הן רציפות ועוקבות אחרי השניה. כאשר הן מגיעות לתחנת היעד הן ממשיכות לנסוע ולהקיף את העמוד ומיד יורדות שוב. בשיטה זו הכבל מסתובב כל הזמן בלי הפסקה והקרוניות המוצמדות אליו מסתובבות איתו. בתחנת היעד על הנוסע לקפוץ מהקרון לקרקע תוך כדי נסיעה (יש שיטות שונות להפוך את המעבר הזה ליותר בטיחותי שלא אתעכב עליהן כאן). זה למעשה רכבל הספסלים בחרמון וכך גם כל הרכבלים העירוניים שנבנו בדרום אמריקה. גם הרכבל המתוכנן במרכזית המפרץ יהיה מסוג "גונדולה" עם קרוניות מותאמות ל-16 אנשים.
בשיטה זו התדירות נגזרת מצפיפות הקרונות על הכבל. כאשר בתיאוריה כל כמה שניות אפשר לשלוח קרוניות, אם כי מסיבות שונות לרוב המערכת מתוכננת לתדירות של קרונית כל כמה דקות (עומסים על הכבל ועל התחנות וכו').

קצת הסטוריה
שריד לרכבל נשר - מבנה מגן לרכבים שנוסעים מתחתיו)
הרכבל הראשון, שגלגל הכבל שלו נמשך על ידי סוסים, נבנה בקרואטיה בשנת 1644. בשנות השישים של המאה ה-19 צצו עוד כמה רכבלים. הם שימשו לייעול אתרי כרייה גדולים, להעברת משאות וכן, גם להעברת אנשים, עד היום הם נחשבים לאמצעי מצוין לחיבור בין נקודות  שמפרידה בינהם טופוגרפיה בעייתית.
גם בארץ היו רכבלים בשימושים שונים. מפעל נשר מלט בנשר השתמש ברכבל להסעת חומרי חציבה וכלים ממרום הכרמל למפעל שבעמק, וגם היום כשתיסעו בכביש 7212 ממרום הכרמל לנשר תראו את המבנים שהגנו על הרכבים שנסעו בכביש מפני חומרים שאולי עפו מהקרוניות (הרכבל עצמו כבר פורק), במלחמת העצמאות הופעל רכבל קל לשימוש צבאי בין שתי גדות גיא בן הינום. כיום יש מוזיאון קטן ברחוב דרך חברון 15 שכדאי לקפוץ אליו אם אתם בכל מקרה בסביבה.

וכמובן יש רכבלי תיירות-  בראש הנקרה, במצדה, בהר חרמון (לשימוש הגולשים), במנרה (המשמש גם את התושבים) ובחיפה (סטלה מאריס), רכבל סטלה מאריס משמש גם סטודנטים מתחנת המטרונית בתחתיתו ולמכללת גורדון הסמוכה לראשו וזאת במסגרת הסדר של העירייה עם היזם. יש גם רכבל בסופרלנד ובילדותי היה גם בלונה פארק. הרכבל יצא מתחומי הלונה פארק, ריחף בשמי גני התערוכה וחזר אליו ושימש בעיקר כאמצעי הנדר לאכול את הסנדוויצ'ים שסבתא הביאה מהבית בלי לבזבז זמן מתקנים יקר.
ובתגובות הזכירו לי גם את רכבל יריחו, המקשר אל מנזר דיר אל קרנטל ואל תל יריחו. הוא נשרף ב-2015 ולמיטב ידיעתי לא שוקם מאז.

רכבל כחלק ממערך תחבורה ציבורית?
ככלל, הרכבל התקבע במוחנו ככלי שאינו תחבורה ציבורית. אבל בעולם צצו פרויקטים שניסו דווקא לשלב, בנסיונות המוקדמים ניתן למנות את הרכבל ממנהטן לאי רוזוולט שנפתח ב-1972, ועל אף שהוא לא מופעל על ידי רשות התחבורה של ניו-יורק, ניתן לשלם בו בעזרת כרטיס המטרוכארד, גם בפורטלנד שבמדינת אורגון, הממצבת את עצמה בחוד החנית של העירוניות האמריקאית החדשה, פועל מאז 2007 רכבל המחבר את העיר עם האוניברסיטה הממוקמת בפסגת גבעה. גם באנקרה בירת תורכיה יש רכבל ואפילו בלבנון.  אף שמדובר בפתרונות נקודתיים הם יותר נפוצים ממה שאנחנו חושבים.

דרום אמריקה, שהכירה לנו את מושג הBRT, הכירה לנו לראשונה גם את מושג "רשת הרכבלים", פרישה נרחבת בעיר שנותנת מענה לאוכלוסייה המתגוררת בצפיפות על מדרונות תלולים. על אף הפרישה הרחבה עדיין מדובר במענה משלים שמקשר איזורים מנותקים עם רשת התחבורה העיקרית של העיר.
הראשונה הייתה מדליין הקולומביאנית שמנסה למצב את עצמה מחדש בהקשר תחבורתי פופולרי יותר מ"דראג טראפיקינג". המערכת פועלת כבר מ-2004 וכוללת שלושה קווים שיתרחבו לחמישה בעתיד הקרוב. הם מגיעים מאותם פרברים תלולים, צפופים, עניים ולא נגישים אל רשת התחבורה המפותחת במרכז מדליין ומסיעים כבר מעל 30,000 אנשים ביום. מחקרים הראו צניחה תלולה בפשיעה בשכונות שמשורתות על ידה (שקודם לא שורתו כלל על ייד תח"צ עקב בידודן הטופוגרפי).
רעיון לרכבל בשיקגו
מדליין היתה רק הראשונה, קראקס בוונצואלה פתחה את קו רכבל התח"צ הראשון שלה ב-2010, ריו דה ז'נירו בברזיל פתחה קו רכבל ב-2011 ולה פאז בירת בוליביה עקבה אחריהן ב-2014 והציגה לעולם את מערך הרכבלים הארוך בעולם. לא קל לגור על פסגות האנדים ואין ספק שהרכבלים הקלו על חיי האנשים שלא יכלו לגור במרכז העיר והיו מנותקים ממנו גיאוגרפית כמעט לחלוטין. התמונה בראש הפוסט של רכבל לה פאז. ב-2015 הכריזה גם בוגוטה בירת קולומביה על פרויקט רכבל עירוני והרשימה הולכת ומתארכת.
ומה שמתחיל בדרום אמריקה לא נשאר בדרום אמריקה, כבר הזכרנו את אנקרה בירת תורכיה, אך גם בעיר קונסטנטין באלג'יריה יש רכבל קצר שמסיע קרוב ל-3 מליון נוסעים בשנה ועתידים להתווסף לו שני אחים קטנים בקרוב, במקסיקו הרעיון מאומץ באהבה,  בונקובר מתוכנן רכבל כחלק מאמצעי התח"צ המוביל אל האוניברסיטה וגם בפאתי פריז מתוכננים רכבלים שיקשרו אזורים דלילים אל קצה תחנות המטרו. רעיונות מקודמים גם בערים שונות בארה"ב כדוגמת אוסטין ושיקגו. ישראל פשוט רוכבת על טרנד עולמי.

רכבל באנקרה

אז זה פתרון טוב או רע?
כמו כל פתרון, הוא יכול להיות טוב או רע, כאשר השאלה העיקרית היא האם הוא מתאים לבעיה הנקודתית שרוצים לפתור, וכמובן האם הוא תוכנן נכון.

נתחיל ברע:
הרכבל הוא טכנולוגיה ישנה, שבניגוד לטכנולוגיות ישנות אחרות כגון מכוניות או רכבות לא עבר תהליך אבולוציוני ראוי לשמו עד עתה. כתוצאה מכך, כאשר תעלו על רכבל בן 100 או על רכבל חדש לא תחושו הבדל גדול בחווייה. אחת הסיבות לכך היא הביקוש הנמוך שהיה עד לאחרונה לרכבלים ברחבי העולם, מה שהביא בתורו למעט חברות שעוסקות בתחום בניית הרכבלים (למעשה שני בעלים בלבד שמחזיקים בשלוש חברות) ולחדשנות מועטה. ההתעניינות הנוכחית עשויה כמובן לעורר את השוק גם בתחום המו"פ אבל נכון לעכשיו זה עוד לא קרה.
הרכבל הוא פתרון יקר, אך עם תדמית זולה. "כמה כבר עולה כבל", "כמה כבר עולות קרוניות לא מתוחכמות") אנחנו נותנים להן הערכת מחיר נמוכה, אך בפועל יש לרכבלים עלות די גבוהה, שנובעת במידה מסוימת מהדואופול שהוזכר קודם, אך גם מעלויות אמיתיות של בניית התחנות (כרגיל זה המרכיב היקר ביותר) וגם עלויות לא מבוטלות של הכבלים והקרונות, בעיקר אם אנחנו רוצים בהם תאורה, מזגן, wifi ושאר חידושים.
הרכבל הוא פתרון מוגבל קיבולת, גם הרכבלים העמוסים ביותר בעולם לא מתקרבים לקיבולת של אמצעי הסעת המונים. זה לא בהכרח רע, זה רק מגביל את הרכבל למקומות מסוימים. חשוב להבין זאת מראש כשבוחנים היכן כדאי לעשות רכבל. כך לדוגמה הרכבל המתוכנן למירון יעזור קצת בל"ג בעומר למסות האנשים שיגיעו, אך לא יותר מכך.
לרכבל יש בעיית אמינות, שנובעת בחלקה גם כן מהדואופול הלא חדשני שהוזכר קודם. תקלות זה כמובן משהו שקורה בכל אמצעי תחבורה אך שכיחותן גבוהה יחסית במערכות רכבל, ולזה מתווסף האפקט הפסיכולוגי של להיות תקוע בין שמיים וארץ. כלומר זו מערכת שנדרשת לאפס תקלות ולו רק מסיבה זו, והיא לא עומדת בכך.
תחזוקת הרכבל יקרה, והחלקים לא בהכרח נמצאים על המדף, אם צריך להחליף את הכבל או את מערכת ההנעה לעיתים נצטרך לסגור את כל המערכת לחודשים ארוכים. זה ממש בעייתי. בנוסף, עקב התקלות שצויינו קודם צריך להיות מערך מאד מסודר של חילוץ אנשים שתקועים בגובה רב. אמצעי החילוץ וההצלה האלה, גם אם לא ייעשה בהם שימוש לעולם, עולים הרבה כסף.
הרכבל אמנם מרחף באויר, אך תחנותיו ועמודיו יושבים חזק על הקרקע. כתוצאה מכך תהליך התכנון הוא ארוך ומסובך ויעיד על כך רכבל חיפה-טכניון-אוניברסיטה, שנמצא על שולחן השרטוט מסוף שנות ה-90. חלק מהעיכוב היה בגלל ויכוחים אינסופיים עם הטכניון על מיקום התחנות בתוכו, (וגם ויכוחים על מי יישא בעלות האבטחה של התחנות). אין בכך חסרון לרכבל, רק היעדר יתרון. החיסרון הוא בכך שבאופן סובייקטיבי זה נתפש לנו כמשהו קל לביצוע והפער הזה בין התחושה למציאות עשוי לקבור פרויקטים.
ולבסוף, הרכבל הוא פתרון A-B (עם תחנות אפשריות באמצע). הוא לא פתרון של רשת, אם כי הוא תמיד יכול להיות חלק מרשת תחבורה ציבורית שנסמכת על אמצעים אחרים. לא ניתן (או לפחות מאד מסובך), לייצר לו שלוחות וחלופות. וגם הארכה שלו לאחר שנבנה מאד מסובכת ולעיתים לא ברת ביצוע. חסרון זה משאיר אותו כפתרון נקודתי שמתאים למקומות ספציפיים בלבד.

ונסיים בטוב:
הרכבל הוא אמצעי מצויין לגישור על מרחבים טופוגרפיים קשים, תוך מינימום פגיעה בסביבה. (חשוב לציין שיש לו חתימת קרקע בתחנות, בעמודים וגם בשבילי חילוץ שצריך לפתוח עד לבסיסי העמודים, ובשביל אש (נקי מעצים) ממש מתחתיו) אבל ככלל חתימתו הסביבתית הנמוכה מאפשרת שימוש במסדרונות שבהם זה יהיה ממש אסון להעביר תשתית אחרת.
הרכבל הוא אמצעי משלים מצוין למערכת תחבורה ציבורית, הוא פועל בתדירות קבועה שיכולה להיות כל כמה דקות, והוא משול למערך מיניבוסים שמבצעים "שאטל" הלוך ושוב בלי הפסקה. הקיבולת שלו לא גבוהה במיוחד, אך למקומות רבים היא בהחלט מספיקה. אגב, מרשימת הפרויקטים שדובר עליהם בהתחלה נעדרים פרויקטים ביישובים ערביים, אך בהחלט ניתן להוסיף רכבל מבית ג'ן לאותה תחנה מתוכננת ליד צומת שבע, (וגם רכבל מצפת), רכבל מבית ג'ן גם לכיוון השני של ההר לחורפיש, עם תחנה באתר העליה לרגל הדרוזי "נבי סבלאן"  רכבל ממרומי פורדיס לצומת פורדיס, רכבל מהשכונות העיליות של אום אל פאחם למרכז העיר הנמוך ועוד...
הרכבל אכן מדלג על פקקים, הוא אמנם עושה זאת בריחוף עדין ודי איטי, אך בשעת שיא בוקר, ובעיקר כשמסלולו קצר יותר מהכביש בגלל הטופוגרפיה שלמטה, הוא בהחלט יכול לתרום רבות לקיצור זמני נסיעה.
הרכבל הוא אכן אמצעי סביבתי, שקט ולא מזהם.
הרכבל משמש כאטרקציה תיירותית נוספת, ומגדיר את האטרקטיביות של העיר, הוא מאפשר מבט מלמעלה ומשפר את תדמית העיר בעיני כל הנוסעים בו, גם הנוסעים הקבועים. כי מלמעלה הכל יותר פוטוגני. הוא גם מספק נקודות מבט שמקלות על ההתמצאות בעיר אחר כך, וזאת בניגוד לאמצעים תת קרקעיים שמקשים על ההתמצאות בעיר שמעליה. הוא לא רק רואה אלא גם נראה ומוסיף נקודות חיוביות לתדמית העיר עבור כל ההולכים ברחוב שמרימים את הראש ורואים את הרכבל.
ולבסוף, מדובר בטכנולוגיה קיימת ומוכחת, עם נסיון ברחבי העולם. לא צריך להמציא את הגלגל (או הכבל).


הרכבל הוא לא טוב ולא רע. הוא אמצעי נוסף לסל האמצעים שעומדים לרשותנו כמתכנני תחבורה וכמשתמשי תחבורה. למקומות מסוימים הוא מצוין ובמקומות אחרים הוא מיותר, ואני מקווה שיקבלו החלטות נכונות וישתמשו בכל מקום באמצעי המתאים לו. אנחנו יכולים לברך על גיוון אמצעי תחבורה, שזה תמיד דבר חיובי.
ולבסוף - הפקקים מחריפים ומצטברות העדויות שרכבים אוטונומיים דווקא יחריפו אותם עוד יותר, יהיה נחמד אם לפחות חלק מאיתנו יוכל לרחף מעליהם.

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

האם עיר המכוניות משנה את פניה?


עיר המכוניות בהקשר פוסט זה היא לוס אנג'לס, וסליחה עם הערים האחרות המתהדרות בתואר זה, אם כי גם בהן מתרחשים תהליכים מעניינים מאד של חזרה לעירוניות ושיפור התחבורה הציבורית. (דטרויט, יוסטון)

לא הייתי בלוס אנג'לס, אך אני מרגיש שאני מכיר אותה דרך המסך הקטן והמסך הגדול. אם יבוא יום ואגיע אליה אני בטוח שלא ארגיש שאני במקום זר, וכל זאת הודות לברנדון וברנדה, לפרקליטי אל איי ולכוכבי הוליווד.

לוס אנג'לס היא העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בארה"ב אחרי ניו-יורק, עם כ-4 מליון תושבים בעיר (חצי מניו-יורק) וכ-18 מליון במטרופולין (כמעט כמו ניו-יורק שיש לה עשרים מליון). היא גם העיר השניה בהיקף השימוש בתחבורה ציבורית בארה"ב - שישית מניו-יורק (כ-1.6 מליון ביום לעומת כ-8.7 מליון בניו-יורק).

בקיצור, העיר לא ידועה כמעצמת תחבורה ציבורית. התמונות השולטות הן של עיר מפוזרת ודלילה, שיש בה כמובן גורדי שחקים אך הם לא המאפיין העיקרי שלה. כמעט כולם, עשירים כעניים, גרים בבתים צמודי קרקע, אוכלים בדיינרים בעלי קומה אחת ועושים קניות בסטריפמולס עם חניונים ענקיים. מישהו חישב ומצא שלכל רכב בלוס אנג'לס יש 8 מקומות חניה.
יש דאון-טאון, אבל רוב העיר שטוחה

אבל להסתמכות על רכב פרטי יש מחיר, ונראה שהפקקים האינסופיים ב-freeways שחוצים אותה גרמו ל"אנג'לינוס" רבים לפקפק במשמעות החופש שהדרך החופשית מעניקה להם. פתאום יש קולות רמים שרוצים תחבורה ציבורית טובה יותר.

האקלים הפוליטי לתחבורה ציבורית בארה"ב הוא לא קל. התמיכה מהממשל הפדרלי לא גדולה וכעת בעידן טראמפ אפילו לא קיימת, והציבור נדרש לקבל החלטה האם להטיל על עצמו מס ייעודי לפיתוח התחבורה הציבורית או לא. השינוי שאותו אסקור נובע מכך שהציבור אמר כן!!!, אני רוצה להטיל על עצמי מס, ואני אפילו רוצה שהוא לא יהיה מוגבל בזמן כדי שגם ילדיי ונכדיי ייהנו ממנו. כנראה שבאמת נמאס להם מהפקקים...
סיפורה של התחבורה הציבורית בלוס אנג'לס אם כן הוא סיפור של קשיים, של טעויות, של דחיות, של ניפוח תקציבי, של התנגדויות, של בתי משפט ושל בעיות. במידה מסוימת הוא מזכיר את הקושי שלנו בישראל לפתח מערכת הסעת המונים מתקדמת.  דווקא בגלל זה הוא כל כך מעניין. זה סיפורו של שכנוע ושל עקב בצד אגודל. לא זבנג וגמרנו כמו בסין, ולא המשך מגמות שנסמכות על מורשת בת יותר ממאה שנה כמו באירופה. הסיפור הרבה יותר מפותל מזה ולכן החלטתי לסקור אותו. מקווה שתהנו.

הסטוריה על קצה המזלג.
ללוס אנג'לס, כמו לערים רבות אחרות, הית מערכת תחבורה ציבורית משובחת  ומבוססת חשמליות שהוקמה במאה ה-19 והתרחבה בתחילת המאה העשרים, עד שנכחדה בערך במחצית המאה. בארה"ב החשמליות הראשונות היו פרטיות ברובן, והן נבנו על ידי יזמים שרצו לפתח קרקע רחוק מהעיר. היזמים העלו את ערך הקרקע בזכות פרויקט החשמליות, והעסק היו רווחי באופן גבולי או אפילו מפסיד מההתחלה (אבל העלה את ערך הקרקע). כשכל הקרקע פותחה הם חיפשו איך להיפטר מהחשמליות בין אם על ידי ביטולן ובין אם על ידי מכירתן.  שתי חברות עיקריות קנו את החשמליות ואיחדו אותן לרשת.
חשמלית אדומה - מקור: כאן

חברה אחת מיתגה את הרכבות כ -red car (חשמליות אדומות) אחרת כ-yellow car (חשמליות צהובות), והמערך המשולב היה מאד נרחב לתקופתו, למעשה ב-1925 מערך החשמליות של לוס אנג'לס, שכלל גם חשמליות עירוניות וגם חשמליות פרבריות היה הגדול בעולם!!! בתקופה ההיא כמעט כל בית בלוס אנג'לס היה במרחק של לא יותר משישה בלוקים מקו חשמלית. בשיא פעלו 1250 חשמליות בלוס אנג'לס. המחיר - פני אחד.
החשמליות החליפו ידיים כמה פעמים אך מ-1940 לערך המגמה השלטת היתה דילול קווים ותדירות, חלקם הוחלפו לאוטובוסים וחלקם פשוט בוטלו. האגדה האורבנית מספרת שחברת המכוניות GM, בשיתוף עם חברות דלק וחברות צמיגים, אחראית למות החשמליות בלוס אנג'לס, לאחר שקנתה אותן במטרה לסגור אותן ולהפעיל במקומן אוטובוסים מתוצרתה. אבל האמת המרה היא ש-GM כבר קנתה סוס גוסס, וירתה בו את יריית החסד האחרונה. הנסיעה האחרונה של החשמלית האחרונה בוצעה ב-1963.

חשמלית צהובה - מקור: כאן
חשמליות, בניגוד לרכבות קלות מודרניות, נוסעות על הכביש בתנועה מעורבת, הן המשך ישיר לעגלה עם הסוסים. ככל שהתרבו המכוניות הפרטיות שנסעו על המסילה יחד איתן, כך יעילותן הלכה וירדה, חוסר הגמישות שלהן לעקוף מפגעים על המסילה הלכה ונהייתה משמעותית יותר ותחזוקתן הייתה יקרה. כל תאונה עם רכב פרטי, גם קלה שבקלות, גרמה לעיכובים משמעותיים במסילה לכל הקרוניות שאחרי הקרונית שנפגעה, בזמן שהרכב הפרטי חזר לשגרה די מהר. ההחלפה שלהן באוטובוסים הייתה הגיונית לתקופתה, אך האוטובוסים המשיכו לסבול מהגודש שנגרם על ידי רכב פרטי וקרנם המשיך לרדת. ולכן בעשורים האחרונים אנחנו עדים לתופעה של יצירת נתיבי העדפה, גם לאוטובוסים (מסלולי העדפה ו-BRT), וגם ברכבות קלות.
את סיפור היעלמות החשמליות מהנוף סקרתי גם בפוסט על בוסטון וגם בפוסט על איסטנבול. ותמצאו אותו בערים רבות נוספות. ערים רבות בארה"ב מנסות להחזיר את החשמליות של פעם, הן מניחות מסילות וקונות רכבות קלות חדשות למראה, אך מאחר והן לא מספקות העדפה בדרך המערכות החדשות האלה נתקעות אחרי מכוניות, נכשלות ולא מגרדות את תחזיות הנוסעים. ערים אחרות שמספקות את ההעדפה בדרך דווקא רואות ברכה במעשיהן.
גם סיפור הדרכים המהירות לא ייחודי ללוס אנג'לס ואפילו לא ייחודי לארה"ב הברית, אך בארה"ב הוא בוצע בעוצמה הגבוהה ביותר כחלק מהמדיניות הפדרלית של שנות ה-50, ובערים הגדולות ביותר כדוגמת לוס אנג'לס הוא בוצע בקנה המידה הנרחב ביותר. הדרכים המהירות סייעו רבות להמשך פיתוחה של העיר, אבל גם עיצבו אותה ואת פרבריה כמוטי מכוניות. מכת הפקקים שמלווה כל עיר מפותחת, הפכה לעוצמתית במיוחד בלוס אנג'לס בהיעדר כל אלטרנטיבה אחרת.
ל-GM וחברותיה כמובן מנדט גם ביצירת הלובי למען כבישים מהירים, הם דחפו את החקיקה והביצוע שאיפשרו את הדרכים המהירות כדרכים שבהם הרכב הפרטי לא מתחכך עם אף אחד. אבל כאמור, כוחות השוק נטו בכל מקרה לטובת הרכב הפרטי והן רק האיצו את התהליך שכנראה היה קורה ממילא.

מ-1963 ועד 1990 לא נותר מעברה המפואר של לוס אנג'לס דבר מלבד קווי אוטובוס. פה חשוב לציין ששירות האוטובוסים, על אף שכוון בעיקר לשכונות העניות, היה תמיד גדול בהיקפו.

תחייתה של התחבורה הציבורית בלוס אנג'לס

בד בבד עם חנוכת האוטסוטראדות באו הפקקים, ואיתם גם זיהום האויר והתאונות. היה ברור שהמכוניות לא יכולות לחיות לבד בעיר מודרנית.
בשנות ה-70 כבר החל תכנון של מערכות הסעת המונים, באמצע שנות ה-80 הציבור כבר הצביע בעד מס ייעודי לפיתוח התחבורה הציבורית. ובסוף שנות ה-80 התחילו לעבוד במקביל גם על רכבת תחתית ראשונה וגם על שני קווי רכבת קלה .

ב-14 ביולי 1990 נחנך הקטע הראשון של הקו הכחול, לאורך כ-30 ק"מ ו-17 תחנות. זהו קו רכבת קלה (עם העדפה בדרך) ש"יושב" על מסלול של קו חשמלית ישן שנסגר ב-1961 והומר בקו אוטובוסים חזק. היום זה הקו השני בעוצמתו בלוס אנג'לס עם כ-30 מליון נוסעים בשנה (פחות מהרק"ל הירושלמית שלנו). הקו נפתח למלוא אורכו ב-1991 ולאחרונה גם שופצו תחנותיו והוחלפו קרונותיו.
ב-1993 כמה רשויות שעסקו בתחבורה התאחדו לרשות התחבורה הנוכחית (LA  County Metropolitan Transit Autority - LACMTA) הידועה בקיצור כ"מטרו". בין הרשויות הקודמות לרשות המאוחדת היו הרבה סכסוכים ובשיאם הציבור נחשף לכך שהקו הכחול, שנבנה על ידי אחת מהן, יסתיים במרחק של 6 בלוקים בלבד מהקו האדום שנבנה על ידי השנייה, ולא יאפשר חיבור נוח בינהן.  האיחוד (שכנראה נכפה עליהן על ידי הרגולטור של קליפורניה) איפשר לייצר תוכנית מאוחדת יותר ולהמשיך ביתר שאת את התהליכים של הקמת הרשת. אבל החברה החדשה נתקלה בקשיים מימוניים כאשר הוחלט ב-1998 שלא ניתן עוד להשתמש בחלק מהמיסים שיועדו לבניית הרשת ושיש להצביע מחדש על מס ייעודי לשיפור התחבורה הציבורית. ככלל אמריקאים רבים מתייחסים להשקעה בתחבורה הציבורית ולסבסוד שלה כמשהו לא הגיוני שפוגע בזכות הקניין שלהם, ולכן כל החלטה להעביר מיסים (לדוגמה ממס ערך מוסף) לצורך זה נתקלת בהתנגדות שמגיעה לבית המחוקקים או לבית משפט. כאמור, החלטה שנקראה measure R שעליה הצביעו התושבים נתנה את הכסף להמשך הפיתוח אחרי 1998. בגדול לאחר הדיון התקציבי החליטו להקים רשות מיוחדת לבניית ההארכות של הקו הכחול, שהעבירה אותו אחר סיומו לרשות המתפעלת. הקונספט התברר כמוצלח ושימש גם להקמת והארכת הקווים הבאים. מזכיר קצת את איך שמע"צ וחוצה ישראל בונות מסילות רכבת ומעבירות אותן לרכבת ישראל בתום הבנייה.

לאחר הקו הכחול הגיע תורו של הקו האדום, קו רכבת תחתית אמיתי שהחל להיבנות עוד לפני הקו הכחול, ושמקטעו הראשון נפתח ב-1993. בשנת 1996 הקו הוארך קצת ובשנת 2000 הקו הוארך להוליווד והגיעו לאורכו הנוכחי. בין הקשיים שהקו הזה עבר ניתן למנות בולענים מפחידים בכביש באזורי החפירה, ומו"מ מתיש לגבי המסלול בהוליווד שלקח יותר זמן מתהליך הבנייה בפועל. תוך כדי העבודה נמצאו אלפי מאובנים עם ערך ארכיאולוגי לרבות שברי פילים וביזונים מתקופת הקרח, סוסים וגמלים (?) ועשרות זנים של דגים שנכחדו. אם זה לא מספיק ליוו את הקמת הקו האשמות בשחיתות, באי פיקוח מספיק על איכות הבנייה ובהתקנת קירות שלא עומדים בעובי המינימלי הנדרש בחוק.  ככלל, מאז שרעיון הקו האדום עלה לאוויר אי שם בסוף שנות ה-70, ועד שהבנייה הסתיימה בשנת 2000 עברו יותר מעשרים שנה של ויכוחים ועיכובים. נשמע מוכר? 
היום הקו האדום, ביחד עם הקו הסגול (שלוחה של הקו האדום שמותגה מחדש ב-2006 לעזור בהתמצאות הציבור) אחראי לכ-180,000 נוסעים ביום, זה הקו העמוס ביותר ברשת של לוס אנג'לס. מספר הנוסעים לא גבוה יחסית לקווי מטרו אמיתיים אחרים בעולם, אך עולה בהתמדה ככל שהרשת סביבו מתעצבת ומתחברת.
הויה דלרוזה שעברו האנג'לינוס עם הקו האדום הביאה גם לגישה זהירה יותר - הארכת הקו האדום מתחת לקרקע שתוכננה למעשה נגנזה, וקו BRT בשם הקו הכתום החליף אותה, (דבר שגורם לצורך במעבר ומחליש את הרשת אך עולה פחות). רק היום, לאחר שפצעי הקו האדום הגלידו, חוזרים בלוס אנג'לס לבצע הארכות למערכת התחתית שלהם.
הקו הסגול מתוכנן להיות מוארך לבברלי הילס, דרך אזור צפוף שנדרשת בו מערכת הסעת המונים, כך שלמרות ההתמקדות בפתרונות שאינם סאבווי - גם הסאבווי של לוס אנג'לס תגדל בשנים הקרובות. העבודה כבר החלה וצפויה להסתיים ב-2026.

הקו הירוק, כמו שאר הקווים שאסקור, הוא קו רכבת קלה באורך 32 ק"מ. הקו החל להיבנות ב-1987 ונחנך ב-1995. מעניין לציין שהתוואי להקמתו באמצע כביש מהיר הוא חלק מהבנות שהושגו לאחר שב-1972 חברת הרכבות של קליפורניה התנגדה לתוואי של כביש מהיר שהביא לביטול מסילה. הוכנס סעיף שמאפשר הקמת מסילה בעתיד במרכז הכביש והסעיף הזה יושם עבור הקו הירוק.
התוצאה היא קו מהיר יחסית, עם מעט תחנות לאורך ה-I-105. שמזכיר דווקא לא רכבת קלה עירונית אלא רכבת כבדה לאורך רוב אורכו.תוצאה נוספת היא מספר נוסעים נמוך יחסית כי אין לו הרבה תחנות (35,000 ביום).
ויש עוד סיבה, הקו מצליח לפספס גם תחנת רכבת חשובה בצידו האחד (חסרים לו 3 מייל לחיבור עם תחנת הרכבת נורווק-סנטה-פה) וגם את שדה התעופה LAX בצידו האחר, שדה התעופה השני בעוצמתו בארה"ב.  (הקו מגיע לתחנה בשם LAX שממוקמת די רחוק משדה התעופה ומשם יש שאטלים) כתוצאה מהתנגדויות שונות, גם של שדה התעופה עצמו שהיה בעיצומו של שיפוץ כשהקו הופעל ולא בא לו שבניית הקו תפריע לשיפוץ, וגם של בעלי חניונים סביב שדה התעופה ושל נהגי לימוזינות ומוניות בתוכו. הקו זכה לכינוי "הקו שמוביל משום מקום לשום מקום" הוא גם הקו היחידי שלא משרת את מרכז לוס אנג'לס וכל הנוסעים בו צריכים לעבור לקו הכחול כדי להגיע למרכז העיר.
הקו לא יגיע לשדה התעופה, אך כעת בונים בשדה התעופה PEOPLE MOVER  שאמור לחבר את הנוסעים לתחנה חדשה של הקו הירוק (שלוחה חדשה) שנמצאת קצת יותר קרוב לשדה התעופה. בנוסף לו תשמש התחנה החדשה קו רק"ל חדש בצבע ורוד שיחבר את LAX לדאונטאון. לא גורם לכם להתגאות בתחנת נתב"ג שלנו? קו הרק"ל הורוד כולל קטע תת קרקעי בדאון טאון ונמצא כבר בעיצומה של בנייה לקראת פתיחתו ב-2019, התאריך בו גם אמור להיחנך הפיפל מובר של לקס.  זוהי הדמיה שלו.


הבא בתור הוא קו הזהב -  באורך 50 ק"מ שמקשר את מזרח העיר לקו האדום, נחנך ב-2003 ומסיע כ-50,000 איש ביום. הוא נבנה במקור על תוואי מסילת רכבת מ-1885, שהפכה לחשמלית אדומה ב-1906, ואיכשהו זכות הדרך שלה לא נמחקה לחלוטין בעשורים שחלפו מאז שהפסיקה לפעול. הוא תוכנן בהתחלה כהארכה לקו הכחול, אבל היתה בעיה עם חיבור הקו הכחול לתחנת יוניון באמצע הדאון-טאון ולכן ירדו מזה... עכשיו סוף סוף בונים את החיבור המיוחל. זה נקרא הרג'יונל קונקטור וארחיב עליו בהמשך.
קו הזהב הוא למעשה קו בצורת U - הוא מגיע לדאון טאון ממזרח ואז חוזר מזרחה בתוואי אחר. הנקודה הזו חשובה להבין את הרג'יונל קונקטור אז תזכרו אותה.

ויש גם את קו האקספו שמחבר את הדאון טאון לסנטה מוניקה ומסיע 55,00 נוסעים, הקו נחנך ב-2012 וההארכה האחרונה שלו קרתה ממש לא מזמן בסוף 2016. עכשיו הוא "הקו שמגיע לחוף" והוא אהוב מאד על אף שאינו מלא במיוחד. הביצוע החל ב-2003. 13 שנה "בלבד" עד לסיום. אגב גם הוא על בסיס מסילת רכבת ישנה שפעלה מ-1875 ועד 1953. העובדה שזכות הדרך נשמרה וכעת מנוצלת עשויה להזכיר לנו את המסילה המזרחית שלנו, שאחרי כמה עשורים תוקם מחדש במהרה בימינו.

הרג'יונל קונקטור
אחד הפרויקט הגדולים שעכשיו נבנים הוא ה"רג'יונל קונקטור" - קטע מנהרה לא ארוך, באמצע הדאון טאון שמיועד לרכבות הקלות השונות כדי לאפשר לחבר בינהם. כן רבותי, רכבת קלה עם קטע תת קרקעי זה ממש לא המצאה שלנו.
הפרויקט יאריך את הקו הכחול לתחנת יוניון, ויאפשר לחבר את הקו הכחול עם אחד הזרועות של "קו הזהב" כדי לייצר קו כחול אחד ארוך. גם קו האקספו ייכנס למנהרה ויתחבר עם הזרוע האחרת של קו הזהב כדי לקבל קו זהב אחד ארוך (כנראה שהשם קו האקספו יבוטל). מה שאומר שללוס אנג'לס יהיה פחות קו אחד, אבל שירות מחובר יותר מאי פעם. מעריכים שעבור הנוסעים שחפצים רק לחצות את הדאון טאון זה יחסוך כעשרים דקות. מאחר והעסקים בלוס אנג'לס מפורברים כמעט כמו המגורים יש יחסית הרבה כאלה. לפרויקט יהיו שלוש תחנות חדשות בדאון טאון וזו תרומה מאד חשובה בפני עצמה ליצירת רשת. העבודה על הרג'יונל קונקטור צריכה להסתיים ב-2021. מעריכים שהוא יגדיל את מספר הנוסעים ב-17%.
זו לא פחות ממהפכה שירותית. אפשר להקביל אותה לרכבת ישראל, לתקופה שבה רכבות מצפון סיימו בתל אביב מרכז ורכבות מדרום סיימו בתל אביב דרום. כאשר נחנכה המסילה במרכז האיילון ב-1990, ורכבות מצפון יכלו להמשיך דרומה  ולהפך זה עשה מהפך אדיר. כך כנראה יקרה גם בלוס אנג'לס.


ויש גם BRT
לבנות קווי רכבת, גם אם הם לא תחתיים, לוקח הרבה זמן, ולכן רשות התחבורה השקיעה גם בשני קווי BRT, קו הכסף והקו הכתום, המסיעים יחדיו כ-45,000 נוסעים ביום (בערך חצי מהמטרונית בחיפה). הם החלו לפעול ב-2005 (הכתום) וב-2009 (הכסף) שלא באמת מוגדר כ-BRT אלא כ"קו אוטוסטראדות". מאז פתיחתם הקווים הוארכו שוב ושוב וההארכה האחרונה בוצעה בקו הכסף ב-2015. גם הקו הכתום מבוסס על קו חשמלית שנסגר ב-1952. התוואי היה אמור להיות קו רכבת תחתית (המשך הקו האדום) אבל בגלל כל מה שתואר לעיל בעת בניית הקו האדום, הרעיון נזנח ובמקום זה מופעל BRT. הקו הכתום למעשה משמש כמזין לקו האדום ולכן פועל כמעט 24/7. לפני שהוחלט על כך ראש העיר שקל ברצינות לעשות קו "חצי תחתי" בתעלה בסגנון cut&cover בצמתים כדי לחסוך עלויות, אך נתקל בהתנגדויות רבות לכך וירד מהרעיון. מעניין לציין שהתנגדות עזה נרשמה מקהילות יהודיות אורתודוקסיות לאורך התוואי שטענו שהדבר יסכן אותם כשהם הולכים ברגל לבית הכנסת בשבת וייאלצו לחצות את המסילה. כשהוחלט ללכת על BRT היתה בעיה מאחר והפקעות הקרקע נעשו על סמך חוקים שקשורים לרכבת. הוחלט שאם תוך עשר שנים הקו לא יהפוך לקו רכבת רשות התחבורה תשלם פיצויים מוגדלים לבעלי הקרקעות.. התאריך עבר ב-2015 ואכן שולמו הפיצויים המוגדלים, היו עיכובים רבים נוספים (נמצאה גופה בתוואי, היו צריכים לפנות קרקע רעילה ועוד מרעין בישין) אך בסוף הקו נחנך. אחרי החנוכה המשיכו הקשיים כשהיה צריך לרצף חלק מהבטון מחדש כי הקבלנים זייפו, לאשר את האוטובוסים הארוכים שהיו חדשים בקליפורניה ולא היתה תקינה שמתאימה לאורך שלהם ועוד. ביורוקרטיה, בתי משפט ובעיות ביצוע מוכרים לנו טוב מדי ואנחנו יכולים להזדהות איתם.
לקו מוצעות הארכות שונות, אבל מתכננים טוענים שהוא לא יעמוד בקיבולת ויש להופכו לקו רכבת קלה. כרגע אין לכך תוכניות קונקרטיות - נחכה ונראה.
קו הכסף רץ במרבית מסלולו לאורך אוטסוטראדה בנתיב ייעודי, מופרד פיזית, ובמקומות מסויימים גם עשו לו גשרים מיוחדים (משותפים עם קווים מהירים אחרים). לקו מעט תחנות וכ-16,000 נוסעים ביום, (גידול מתמיד מאז פתיחתו) ובמקביל לו גם רץ קו ישיר עם שתי תחנות בלבד שנקרא סילבר סטריק ליין, של חברה פרטית.

בקטע הבא תראו את המערכת מתפתחת עם השנים. רכבת תחתית, רכבות קלות ו-BRT.

ויש גם "קווים משודרגים"
אחרי כל היופי שתיארתי כאן צריך לזכור שעדיין כ-80% מהנוסעים בתחבורה הציבורית בלוס אנג'לס משתמשים באוטובוסים רגילים.  לכן החליטו בלוס אנג'לס גם לשדרג כמה קווים ל"מטרו-רפיד" קווים מהירים ומדלגי תחנות. הקווים גם מצוידים במשדרים שאמורים לקצר את זמני ההמתנה ברמזורים אבל זה עובד רק בחלק מהצמתים. השירות כנראה די מוצלח אך ספג ביקורות על כך שזה פשוט לא מספיק לצרכים של לוס אנג'לס, וגם שהתקציבים לקווים המהירים האלה באו על חשבון קווים פנימיים. אדם שגר רחוק מתחנת "קו משודרג" מקבל כיום פחות שירות מבעבר. נכון להיום מטרו מפעילה כעשרים קווים משודרגים כאלה, (יש להם עדיפות אבל זה עדיין רחוק מ-BRT).
בנוסף לתחבורה הציבורית שמפעילה "מטרו" קיימים גם אוטובוסים של מפעילים פרטיים - המוכר שבהם הוא ה-BBB - BIG BLUE BUS. שמפעיל שירות בין הדאונטאון ליעדים רבים בפריפריה של לוס אנג'לס.

התחבורה הציבורית היא לא הדבר היחיד שמעסיק את לוס אנג'לס, גם שבילי אופניים, דיאטות כבישים ושיפור מרחב הולכי הרגל נמצאים על ראש שמחתם, וכולם נתקלים בבעיות בירוקרטיות שמאפיינות חברה שהתמכרה לרכב הפרטי ומנסה להיגמל, אבל חוזרת מדי פעם לסם.

ומה צופן העתיד?
ב-2016 התבקשו התושבים להצביע על מס נוסף למען פיתוח התחבורה הציבורית - MESURE M  שקובע תוספת של חצי פני למס המכירות (מקביל למע"מ שלנו) מעכשיו ועד ל-2039. הציבור הצביע בעד ומאפשר לממש את התוכנית השאפתנית והגדולה שמופיעה במפה הזו.


חזון מרשים.


ומילה אחרונה על קו הרכבת המהירה של קליפורניה.
בארה"ב כידוע אין רכבות מהירות, הרכבת הכי מהירה היא ה-ACELA שמפעילה אמטראק בערי החוף המזרחי והיא לא מתקרבת לסטנדרטים האירופאים. ייתכן ועוד השנה תיחנך גם רכבת מהירה באזור מיאמי בשם "ברייטליין" וגם היא תהיה בסטנדרט נמוך. בקליפורניה מקודמת רכבת מהירה מקצה לקצה (מפרזנו לסן דייגו) דרך סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס) והעבודות עליה כבר החלו, אבל היא סובלת מכל הרעות החולות האפשריות וסביר שלא תעמוד בתאריך היעד שלה (2025). בהקשר של פוסט זה, הרכבת המהירה צפויה להתחבר לתחנת יוניון הגדולה, שכמעט כל קווי התחתית והקלה של לסו אנג'לס מקושרות אליה. התחנה עוברת שיפוץ גדול במסגרת הרג'יונל קונקטור ותחנתה רכבת המהירה בהחלט נלקחת שם בחשבון.


המסקנה שלי מהפוסט היא פשוטה.
פרויקטים צריכים להיות איכותיים, אך הדבר החשוב ביותר הוא שיבוצעו הרבה פרויקטים במקביל, כדי שהציבור יראה תוצאות שנה אחר שנה. התחבורה הציבורית בלוס אנג'לס עדיין נמצאת בחיתוליה, ורק ל-10% מהתושבים יש גישה למערכת הסעת המונים, אך הדרך היחידה להגיע ממצב של "אוטובוסים בלבד" למצב של קו (וחצי) של רכבת תחתית, ארבעה קווי רכבת קלה, שני קווי BRT ועשרים קווים משודרגים היא לעבוד על המון פרויקטים במקביל. אני מאחל להם שימשיכו לעבוד במרץ. הם לא יוכלו לנצח את ניו-יורק, אבל יהיה נחמד אם מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית בלוס אנג'לס יהיה תואם את גודלה. הצפיפות העירונית כבר מגיעה בעקבות הפיתוח כך שכלכלית זה משתלם ביותר.

לקינוח - הנה ראיון עם ראש העיר של לוס אנג'לס שמתמקד בתחבורה - תהנו.














יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

אוטו(בוס) ביוגרפיה


הפוסט הזה יהיה אישי משהו, אין בו שום דבר חדש, רק תיאור של החיים שלי והתחבורה הציבורית שליוותה אותם, ואיך שהשתנתה בזמן שהשתמשתי בה או אחר כך. חלק מהמקרים המוזכרים כאן שולבו בעבר בפוסטים קודמים והחלטתי שיהיה זה נחמד לרכזם בפוסט אחד. עוד חוליה בשרשרת הפוסטים שהמנטרה שלהם היא "עושים המון - ויש עוד הרבה עבודה".

מקור: כאן
גדלתי ברמת אביב ב' - בין איינשטיין לקרן קיימת, לא שכונה מרכזית במיוחד אבל האוניברסיטה הגדולה שהוקמה בפאתיה המזרחיים הביאה לכך שלשכונה היה, ועדיין יש כמובן, תחבורה ציבורית בשפע, הרבה מעבר לשכונות אחרות דומות לה בהרכב אוכלוסייתן ברחבי המטרופולין.

הקו הכי קרוב לביתי היה קו 13, הוא יצא מרמת אביב ג', התפתל בכל הרחובות של השכונה שלי שקווים עורקיים יותר לא נכנסו אליהם, המשיך לאוניברסיטה וממנה (דרך כיכר המדינה כמדומני) לאבן גבירול וקינג ג'ורג' ולתחנת קצה ברחוב קטן שהיום אני לא מבין איך אוטובוס נכנס אליו בשם "מרכז בעלי מלאכה" (מקביל לשיינקין). השתמשתי בקו 13 להדגים "איך רשת הדרכים משפיעה על התחבורה הציבורית".

קו 13 עבר כמה שינויים עם השנים (הארכה לאזורי חן כשזו נבנתה, הארכה למסוף כרמלית כשתחנת הקצה במרכז בעלי מלאכה בוטלה ושינוי קל שקשור להוצאת קו 25 שתיכף אדבר עליו מרחוב שלמה המלך והעברתו לאבן גבירול - הכניסו את קו 13 במקומו לשלמה המלך.
כל זה היה מאז שאני זוכר את עצמי נוסע בתחבורה הציבורית (נניח עם אמא שלי מגיל 10 ומעלה - 1988) ועד הרפורמה ב-2011 - שלושה שינויים ב-23 שנים. ברפורמה של 2011 המתכננים הסתכלו על קו 13 שהוא הכלאה בין קו שכונתי (בשכונות עבר הירקון) וקו עורקי (בתוך תל אביב) והחליטו שיישאר שכונתי בלבד. התושבים יעלו עליו, יעברו לקו עורקי וימשיכו ליעדם. הקו קוצר לרכבת האוניברסיטה אבל בבלגן שאחרי הרפורמה הזו, מהר מאד עלתה הדרישה להאריך את 13 חזרה למרכז תל אביב. עכשיו הוא ממשיך מרכבת האוניברסיטה לבן יהודה. מעניין איך הם ידעו ששם נמצא הספר שמספר את אבא של כבר 50 שנה!!!

קו 13 פעל כל חצי שעה, תדירות לא טובה גם במושגים של פעם, ואנחנו הצעירים חסרי הסבלנות די התעלמנו ממנו והגדרנו אותו כ"קו קשישים". במחיר עשר דקות הליכה נוספות הגענו לפינה של ברודצקי ואיינשטיין, היכן שהיום שוכן החניון החדש של קניון רמת אביב. שם יש תחנת אוטובוס שבה עצר קו 25 כל 5 דקות והביא אותנו לאבן גבירול (דרך יהודה המכבי), קינג ג'ורג', אלנבי ויפו. מעולם לא המשכתי איתו מעבר ליפו ועם תושבי בת ים הסליחה, זה פשוט לא עניין אותי כנער. ליד כיכר מלכי ישראל לעומת זאת, היתה חנות משחקי וידאו שאהבנו מאד, ובה נפגשנו אחרי או במקום הלימודים עם חברים מעירוני ה'. הם גרו בדיזנגוף ובבזל ובארלוזרוב  והכירו את כל החומוסיות השוות (בעיקר בירמיהו ובצפון דיזנגוף). 25 היה הקו העיקרי שלנו ואני עדיין זוכר את ההתרגשות של הנסיעה הראשונה באוטובוס מפרקי. אם חזרנו מאוחר אז חזרנו עם קו "24 במסלול 25" מן המצאה מוזרה שגרמה ל-24 להתפתל יותר בשעות הערב המאוחרות, כשקו 25 הפסיק לפעול וכך לתת שירות גם לנו וגם לרמת שרונים עד מאוחר. זוהי דוגמה להגיון החסכוני של "שני קווים בקו אחד", שבא על חשבון הפשטות של המערכת. כבר אז לא הבנתי איך נוסע מזדמן שלא מכיר את הקו אמור להבין את הטריק הזה.

ההשוואה בין תדירות קו 25 לקו 13 הביאה אותי למסקנה ש"התדירות מנצחת" ולפוסט "חשיבותה של תדירות". אנשים מוכנים ללכת יותר לשירות איכותי יותר, ותדירות היא גורם מספר אחד באיכות של שירות עירוני. קו 25 הוא קו מצוין, אבל מטרתו מעולם לא היתה לחבר את בת ים לאוניברסיטת תל אביב. מטרתו היתה לחבר את בת ים ואת רמת אביב למרכז תל אביב. בדיוק כמו שקו 1 עושה לבת ים ולפתח תקווה. העובדה שהקו ממלא שני תפקידים הביאה אותו לתדירות הגבוהה הנדירה במחוזותינו.  תושבי בת ים טענו בצדק שכדי להגיע לאוניברסיטה הם צריכים שירות מהיר יותר ואני מקווה שהיום יש להם, גם אם הוא דורש החלפה אחת. מי שלא מוכן לעשות החלפה בשירות עירוני מסתכן בקבלת רשת עם כיסוי מצויין אך עם תדירות מחורבנת. 

התחנה האהובה עליי היתה מול גן מאיר, מתחת לבית ז'בוטינסקי. שם עצרו גם 13, גם 25 וגם 24 (בשעות שהם פעלו ביחד גם 24 עצר לי במקום טוב לא רחוק מהבית). תדירות משולבת פנטסטית שבזכותה אף פעם לא הייתי צריך להמתין יותר מ-5 דקות. אם הקו הראשון שהגיע היה 13 זה היה "ג'ק-פוט" אך אף פעם לא חיכינו לו במיוחד.
אם הזכרנו את 24 ו-25, נזכיר גם את 26 שעובר בשיכון ל', ושאותו לקחה אחותי כל יום בתיכון למגמת אומנויות בעירוני א' ליד הסינמטק. רבע שעה הליכה (או הקפצה של אבא) לשכונה הסמוכה ומשם שירות מצויין.

מקור, והסבר מעניין על כופר היישוב - : כאן
בכיתה יא' אמא שלי סידרה לי עבודת תיוק במשרד של חברים באזור ביאליק ברמת גן, סמוך לכופר היישוב. בזכות העבודה הזו הכרתי למשך פעמיים בשבוע את קו 45, מהאוניבסיטה, דרך בית הספר אליאנס שם עליתי עליו, ומשם דרך גבעתיים ובני ברק לתל השומר. אני ירדתי בגבעתיים שזה אפילו לא אמצע הדרך של הקו הארוך הזה. כך שעבורי זה היה קו מצויין. עוד נחזור ל-45.

התמונה הכללית, מילדות ועד בגרות, היתה של מערכת תחבורה ציבורית קבועה ולא דינמית. השינויים היו מעטים ותוספות לא היו כמעט בכלל. היום אני מקווה שאזרחים רבים במדינה חשים אחרת, ואני מקווה שלטובה.
ועוד משהו, היו קווי אגד בשכונה, אבל על כרטיסיית הנוער התנוסס הלוגו של דן. ואני פשוט נהגתי להתעלם מהאוטובוסים האדומים (לפני שהיו ירוקים) שעצרו באותה תחנה שבה עליתי על קווי דן, לא הכרתי אותם כלל. היום כמובן בזכות ההסדרים החדשים שם המפעיל ממש לא משנה לי.

התגייסתי ב-1996. לטירונות היו הסעות מ"בית הלוויות" ליד רידינג וכמובן שאבא שלי הקפיץ אותי לשם, אבל אחריה הוצבתי בבקו"ם ולא מיינו אותי למשך שלושה שבועות. במקום זה עשו אותי עוזר קצין מיון זמני. נאלצתי להכיר  את 45 למלוא אורכו וזה לא מצא חן בעיניי. כמו קו 25, גם 45 לא נועד לחבר את רמת אביב עם קרית אונו אלא לתת מענה מאזור גבעתיים לשני הכיוונים. מהר מאד גיליתי שעדיף לי לרדת בארלוזרוב ולעלות על 55 המהיר יותר. מרמת אביב לארלוזרוב גם לא נאלצתי חכות ל-45 הלא תדיר אלא לעלות על מה שבא קודם (27 של דן ו-74,86 של אגד) גיליתי מחדש את הכוח של תדירות משולבת של כמה קווים. גיליתי את כוחם של המעברים בין שני צירים תדירים, וכחייל נהניתי ממעבר חופשי ללא תשלום הרבה לפני שזה הפך לנחלת הכלל.. זמן ההגעה שלי מרמת אביב לתל השומר, אף שעדיין היה ארוך, היה קצר יותר מנסיעה מפותלת ומייגעת ברחובות בני ברק עם 45.
בסוף, אחרי עוד איזה שבועיים בגלילות (הלכתי ברגל) ושבוע בפיקוד דרום בבאר שבע, הגעתי לעזה, או יותר נכון, לחטיבה הצפונית שהיתה ממוקמת בניסנית הישנה מצפון לעזה. הייתי צריך להגיע עם עשרות חיילים אחרים לצומת אשקלון ביום ראשון בבוקר. עוד לא היתה רכבת  לאשקלון ולקו 300 הישיר כמעט ולא היו נסיעות והשתמשתי בעיקר ב-311 שנסע דרך יבנה. בחזור הוא היה אפילו יותר מהיר מ-300 שנתקע שעות בצומת אשדוד (היכן שהיום מחלף אשדוד) שם היה צריך לפנות שמאלה ברמזור קצר בזמן ש-311 המשיך ישר לכיוון יבנה. עוד תובנה תחבורתית מעניינת. לא תמיד מה שמוגדר מהיר הוא באמת הכי מהיר.
את הלחץ בתחנה המרכזית אני זוכר היטב. אף פעם לא היה ברור אם תוכל לעלות על האוטובוס ואם יגיע עוד אחד אחריו. ונראה שגם הסדרן של אגד לא ממש יודע. הוא ניסה להקל, להעלות חיילים מאחור (כשהוא מנקב להם את הכרטיסייה) במקביל לנהג שהעלה מקדימה, וניסה להראות לחיילים שעוד אוטובוס מחכה להיכנס מיד כשזה יתמלא ושלא צריך להידחף,  אבל התחושה הכללית היתה שממש לא כדאי לי לבדוק אם יהיה עוד אוטובוס או לא. ה-M16 הארוך התגלה כמאד יעיל בפילוס דרך (אני מתכוון לצד של הקת...)
מקור: כאן
אני הייתי חייל מוזר, אהבתי לישון בבסיס, ושנאתי צפיפות. מהר מאד פיתחתי הרגל של להגיע במוצ"ש במקום בראשון, בחזור העדפתי תמיד להגיע לתחנה המרכזית אשקלון במקום לחכות בצומת אשקלון. זה היה יותר ארוך אבל ההמתנה והעליה היו רגועים יותר, ומקום הישיבה היה מובטח.
אני יודע שעוד יש מקומות שבהם חיילים חווים צפיפות כל ראשון וחמישי מחדש, אני רוצה להאמין שיש פחות מקומות כאלה כיום מבעבר. בהקשר של אשקלון אני מנחש שהרכבת משנה לחלוטין את כללי המשחק (וכנ"ל התחנות בשדרות נתיבות ואופקים).

מקור: כאן
היה שירות פעמיים ביום מאשקלון לניסנית (036 כמדומני), ידעתם שה-0 בתחילת השילוט ציין שחיילים יכולים לעלות חינם? זה כי פעם חיילים היו צריכים לשלם. לא טרחנו להכיר אותו והסתמכנו על טרמפים או על הקפצות. אבל חלק מהעבודה שלי כחייל כללה גם הגעה לנחל עוז ולנצרים אז הכרתי חלק מהשירות מצומת יד מרדכי ועד לצומת סעד. בסוף השירות גם עברתי לאוגדה במרכז גוש קטיף, גם שם השירות היה לא מורגש (038 נדמה לי) אבל מאחר והוא היה ממוגן, ולחיילים היה אסור להיכנס לרצועה עם רכבים לא ממוגנים, ומאחר ולהמתין לספארי ממוגנת לוקח זמן רב, נאלצנו לפעמים להתאים את השעות שלנו אליו. היו הרבה בקרים שבהם יצאתי מנווה דקלים ב-038 הראשון, ירדתי בצומת כיסופים ועליתי על 362 לכיוון מסוף רפיח במסגרת עבודתי הצבאית.  כל פעם הוא נסע דרך יישובים אחרים ולא ממש הבנתי איך הנהג והנוסעים יודעים את המסלול. כך למדתי על חלופות וכמה זה מבלבל.
גורלם של הקווים 036 ו-038 ידוע לצערי, אבל ללא קשר אליהם למדתי מהם על חוסר האטרקטיביות של קווים שפועלים מספר כה מועט של נסיעות ביום. השירות ליישובי עוטף עזה בשנים האחרונות הלך והשתפר. 362 הוחלף לבסוף, ב-2006 כמדומני,  ב-379 שמסיים בכל נסיעותיו בקיבוץ מגן, ממנו יוצאים חמישה קווי מיניבוסים לכל היישובים של מועצה אזורית אשכול. הם נאלצים לעשות החלפה במגן כדי לצאת משטח המועצה, אבל מקבלים לדעתי שירות הרבה יותר טוב וברור מפעם. את 379 הכרתי כשהוביל אותי מתל אביב לאוגדת עזה ששוכנת עכשיו מחוץ לרצועה כדי לעשות מילואים.

הצבא נגמר, עבדתי בפתח תקווה בבזק בינלאומי (ברמת סיב ליד אסם) ואספתי כסף לדרום אמריקה. במשמרות הלילה אספו אותי כמובן מהבית אך ביום נדרשתי להגיע לבד. הכרתי את קו 51 מארלוזרוב לפתח תקווה, אבל גם את 49 מהאוניברסיטה. התדירות של 51 ניצחה הרבה פעמים את הנוחות של 49. ללמדכם שוב על חשיבותה של תדירות. רק שהפעם התדירות הייתה מורכבת מאוטובוסים וממוניות שירות. 
עליתי על מה שבא קודם, אבל לא אהבתי את הנסיעה במוניות השירות, הפראיות שבה הם מתרחקים ומתקרבים אל המדרכה כשהם מזהים לקוח פוטנציאלי, הפראיות של ההאצה וההאטה ברמזורים והצפירות והקללות למשתמשי דרך אחרים עשו לי בחילה ובדרך חזרה מהעבודה, כשזמני היה בידי, העדפתי לעיתים לחכות לאוטובוס.

חצי שנה של דרום אמריקה הסתיימה בשבוע בניו-יורק, שם נחשפתי לרכבת תחתית לראשונה בחיי (במסע לפולין ובקפיצה לסיני אין רכבת תחתית). היא לא מפוארת אבל היא בהחלט עושה את העבודה ומשאירה את הלבנטיני שבי המום. כמו כולם גם אני תהיתי למה בגוש דן אין רכבת תחתית? ועכשיו סוף סוף נראה שתהיה כזו באופק.

שבוע אחרי שחזרתי כבר מצאתי את עצמי בבאר שבע, מחפש דירה לשלוש השנים הקרובות (2000-2003). מצאתי כזו במרחק הליכה מהאוניברסיטה וזהו אכן אמצעי התחבורה המועדף עלי. עבדתי בספריה בתוך הקמפוס שבו למדתי, ביליתי עם חברים בגבולות הקמפוס והייתי חלק מוחלט מבועת הסטודנטים שלא רואה מבער לקצה אפה. אהבתי את העיר. מזג האויר בבאר שבע יותר טוב גם מתל אביב וגם מירושלים.

מקור: כאן
יצאתי קצת מהבועה - להופעות חיות בבראכה שבעיר העתיקה,  לדיסקוטקים שבגבול בינה לבין עמק שרה, לילד החמוד שחנכתי כפר"ח ולקחתי אותו כל שבוע מהפנימייה בה התגורר בשכונת נווה נוי בעזרת קו 2, ולחברים שגרו מחוץ לבועה מכל מיני סיבות. כך יצא לי להכיר את חברת התח"צ העירונית באר שבע על שלל תחלואיה. האוטובוסים היו מוכרים להפליא כי מסתבר שהחברה קנתה בעיקר את אותם אוטבוסים שקנתה חברת דן, אבל הם היו גרוטאות שבקושי נוסעות, בקווים מביתי לעתיקה (7-8) היתה גם צפיפות לא מבוטלת ואני חושב שהנהגים היו בדרך כלל בשביתה. השביתות הקצרות היו שבוע והארוכות היו שבועיים שלושה. משביתה לשביתה השירות נעשה גרוע יותר ואנחנו סמכנו יותר ויותר על המוניות ספיישל, שנכנסו לוואקום והסיעו נוסעים כמו אוטובוסים (5 שקלים לנוסע והם אספו בדרך את כל מי שרצה). זה כנראה גם אז היה לא חוקי אבל הם ממש הצילו אותנו.
את ההיסטוריה אתם מכירים, אחרי שעזבתי את באר שבע קרסה החברה העירונית לענן של גירעון עצמי, שנגרם מן הסתם בגלל ההתנהלות הפרועה והשביתות המרובות. משרד התחבורה הוציא מכרז בזק, חברת מטרודן שהורכבה ממטרופולין (55%) ומדן (45%) זכתה במכרז, שלא כלל שיפורי שירות. היא החתימה את הנהגים הוותיקים על חוזים אישיים בשכר מינימום, שאז היה השכר המקובל במכרזים של משרד התחבורה (התחרות רק החלה). הנהגים חתמו, אבל כמו שהיה מקובל אצלם, הכריזו על שביתה כמעט מיד אחר כך. בניגוד לחברה העירונית באר שבע קברניטי מטרודן לא נכנעו והשביתה הפכה לאחת הארוכות בהיסטוריה של המשק הישראלי. בסוף היא הסתיימה אך התדמית של מטרודן מעולם לא התאוששה מכך. בשנים האחרונות לפעילותה גם השירות של מטרודן נהיה רעוע משהו. לאחרונה זכתה חברת דן באר שבע במכרז חדש שכלל שיפורי שירות רבים לעיר. נקווה שזה סוף המזל התחבורתי הרע של העיר.

בסופי שבוע חזרתי לרמת אביב, והכרתי את 370,380 הישירים. מהר מאד חזרתי לתרגולת הצבאית והעדפתי את אוטובוסי השישי והמוצ"ש הפנויים יותר על החמישי והראשון העמוסים.
מקור: כאן
אבל ב-2002, אחרי שנתיים לימודים, קרה משהו מעניין. מטרופולין זכתה במכרז לקווי באר שבע-ת"א ובסיכום מוזר אגד המשיכה להפעיל חצי מ-370-380 בעזרת חברת בת בשם "אגד-תח"צ" (שהתמזגה עם אגד תעבורה אחר כך ופעלה בקווים לסירוגין עם מטרופולין עד ינואר 2014).
קווים המופעלים לסירוגין על ידי חברות שונות זה רע, לוח הזמנים לא פורסם באופן מלא, הנהגים והסדרנים לא מתואמים ביניהם ואם שכחת את התיק לא זכרת לאיזו חברה להתקשר. חוץ מ-370/380 היו עוד קווים כאלה בארץ (400/402 שהופעלו על ידי אגד ודן לסירוגין, וקווי נצרת-חיפה שהופעלו על ידי ג'יבי ועפיפי לסירוגין) לפחות הרעה הזו חלפה מהענף.

המחיר נחתך בכמעט חצי וזה היה מאד משמעותי, והרחיק אותי עוד יותר מהרכבת שבין כה-וכה לא הייתה אטרקטיבית מאד בשבילי, בעיקר כי התחנה היתה רחוקה מביתי והאוטובוס היה ממש ליד ביתי, והייתה לי הרבה כביסה להביא לאמא. במכרז הזה השפעות המחיר היו הכי גדולות וזה ממש הפך לשיחת היום. השירות המצוין של מטרופולין שהתלווה להורדת המחיר נתן רוח גבית מצויינת לכל הרפורמה.

בשנה השלישית שלי עבדתי בהדרכת בתי ספר בנושאי איכות סביבה, גם בבאר שבע וגם ביישוב הבדווי שגב שלום הסמוך. כששאלתי איך אני מגיע? אין לשם אוטובוס! - אמרו לי, תגיע לשוק ותמצא את אבראהים. מסתבר שבשוק באר שבע היתה תחנה מרכזית מפותחת של טרנזיטים, לכל הנהגים קראו איבראהים וכולם ידעו כמה לגבות ממך (פי שתיים יותר מאשר מבדווי). לכל הרכבים היו שלושה מושבים מאחורה ומקום להעמסת ציוד, והם היו נכנסים ויוצאים לפי צורך מכל מיני מאהלים בפזורה כדי להביא שקים של אוכל ודואר, וגם אנשים. שירות לא פורמלי שכמותו ראיתי קודם רק במקומות הנידחים ביותר של בוליביה ושל מזרח תורכיה. עובד, אבל יקר. 

מקור: כאן
ב-2007 הוציא משרד התחבורה מכרז לעיר רהט שזכתה בו חברת "גלים", עיר של 50,000 תושבים קיבלה לראשונה שירות עירוני (4 קווים) ובינעירוני (לבאר שבע, למכללת ספיר ולרכבת להבים). שנתיים אחר כך משרד התחבורה ומטרופולין פתחו שירות לכל היישובים הגדולים האחרים כדוגמת שגב שלום, והרחבת השירות אליהם עדיין נמשכת. גם היישובים הקטנים, שהיה צריך לסלול אליהם כביש לפני שאוטובוס יוכל להיכנס, מתחילים לקבל עכשיו שירות. המחיר הוא בערך חצי ממה שהיה נהוג בקרב המסיעים הפיראטיים. הם לא נעלמו אגב, הם נותנים שירות מדלת לדלת וסביר שהם הצטצמו בהיקפם אך הם עדיין שם.

על באר שבע עברו עוד כמה דברים מאז שעזבתי, נחנכה תחנת באר שבע מרכז ב-2004, תחנת באר שבע צפון התקרבה לאוניברסיטה ושינתה את שמה וגם קיבלה גשר מדליק שמחבר אותה לאוניברסיטה, המסילה הוכפלה ותדירות הרכבות גדלה משמעותית. התחנה המרכזית השתפצה לבלי הכר ועוד.

עברתי לתואר שני בירושלים (2003-2004), זכר האינתפיאדה עוד היה קשה וההורים שלי דרשו שיהיה לי רכב משלי בבירה. זרמתי, בכל זאת כבר הייתי בן 25 וקניתי את הרכב הראשון שלי, מה שאיפשר לי למצוא דירה בשכונה מנומנמת בשם פסגת זאב, קרוב רחוק מהקמפוס.
ידידה שעבדה באוניברסיטה סידרה לי חניה חינם לאוטו (כי נתנו לה תו מתנה והיא גרה במעונות ולא היה לה אוטו). כך שאני יודע במעומעם שהיה שירות לא תדיר בין הרחוב הראשי של פסגת זאב, בערך 200 מדרגות מתחת לדירתי לבין הקמפוס (קו 46 כמדומני), אבל לא ממש יצא לי לנסוע בו או בכל קו אחר לצורך העניין. אחרי שנה אני ושותפיי לדירה הרגשנו שאנחנו מחוץ לסצינה הירושלמית ועברנו לרחביה/טלביה. לבית משנות ה-30. הסדר החניה בקמפוס נשמר וככלל בטלביה אין בעיית חניה כך ששוב לא הרגשתי צורך מיוחד להכיר את התח"צ, אבל יכולתי ללכת להרבה יותר יעדים ברגל, בין אם לתיאטרון ירושליים האהוב ובין אם למקומות הבילוי הקטנים ברחביה או לחברים שגרו קרוב. התחלתי לעבוד בעירייה וגיליתי שפשוט לא נוח להגיע לשם עם הרכב וגם החניה יקרה, אבל זה במרחק מצוין לאופניים. קניתי את האופניים הראשונות שלי והרכב כבר לא עבד אצלי כל יום.
הדרכתי בחונכות פר"ח טבע ילדים בכיתה ג' בגילה, השנה היתה 2004 והעבודות על הרכבת הקלה כבר היו מורגשות (הן החלו ב-2001). דרשו מאיתנו שאחד ממערכי השיעור יהיה הכנת הילדים לרכבת הקלה שבוא תבוא. לימדנו אותם כמה דברים בסיסיים כמו "קודם נותנים לרדת ואחר כך עולים" והשארנו אותם להמתין לרכבת הקלה. היא הגיעה לעיר כשהם היו עסוקים בבגרויות, לגילה היא עוד לא הגיעה.

מקור: כאן
לאורך כל שנותיי כסטודנט עזרתי קצת ב"מגמה ירוקה - סטודנטים למען הסביבה". לא הובלתי מאבקים אבל השתתפתי בלא מעט מהם כ"חייל פשוט". באותם ימים מדינת ישראל התלבטה כיצד ייראה קו הרכבת לירושלים. האם קו איכותי, מהיר ויקר שזכה לכינוי A1, או קו משודרג על בסיס המסילה הקיימת שזכה לכינוי G, או קו משודרג קלות שזכה לכינוי המתפתל S.
אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים דאז, היה בעד הקו המשודרג קלות, מגמה ירוקה היתה בעד קו A1. הם כתבו לו מכתב שהם רוצים שהוא יתמוך בפתרון האיכותי, אולמרט ענה בחזרה מכתב מזלזל שבו הוא ממליץ למגמה ירוקה להשאיר כמה מאבקים לירוקים של העתיד. (המכתב עוד שמור במגמה ירוקה). בתגובה תא גבעת רם ארגן הפגנות ומיצגים ברחבה בה היה אמור להסתיים קו A1 וקבע גם סיסמה "ירושלים צריכה רכבת מהירה" כדי לא לבלבל את הציבור עם אותיות אנגליות. לא ניתן לקבוע כמה זה עזר, אבל היי, מתישהו בקרוב, כנראה בערך 16 שנה מאז אותם מיצגים והפגנות, אנחנו הולכים לנסוע בה. הרכבת המהירה תשרת אותי באופן אישי בדרך לישיבות בירושלים. מסתבר שמשתלם להיות אידיאליסט כשאתה צעיר.

בשנת 2004 חזרתי לתל אביב והתחלתי לעבוד במרכז תל אביב, סמוך לרחוב המסגר. שלושה חודשים גרתי אצל ההורים ונסעתי לפעמים באוטובוסים ולפעמים באופניים (ולפעמים  באוטו שעדיין היה ברשותי), אחר כך מצאתי דירה נחמדה ביד אליהו, השארתי את האוטו מתחת לעצי הפיקוס במה שהסתבר כטעות מצערת מבחינת איכות הצבע על גג האוטו, ונסעתי רק באופניים לעבודה. האוטו הפך לרכב סופ"ש בלבד.

עברו שנתיים ובעל הבית הקפיץ את המחיר, עברתי לדירת סבי במרכז תל אביב ליד כיכר רבין. המשכתי לנסוע על אופניים לעבודה וכשסללו את השביל המצחיק באבן גבירול נסעתי עליו בדיוק פעמיים עד שהבנתי שאני מרגיש בטוח יותר על הכביש.  האוטו נהיה אפילו פחות רלוונטי אבל אז פגשתי מישהי שגרה ביישוב בצפון ושמו גן-נר.
האוטו התחיל לטחון את קו תל אביב גלבוע, בשלב מסוים עברתי לגור איתה שם ולא אהבתי לנהוג בפקקים לכיוון תל אביב. בגן-נר על 2,000 תושביה עבר אוטובוס פעמיים ביום, ואף אחד מהתושבים אפילו לא ידע מתי הוא עובר. היום הוא עובר 18 פעמים ביום ומספר הנוסעים מכובד כך שהוא אפילו צפוף בבוקר (חשוב לציין שהוא משרת גם את צנדלה ומקייבלה הגדולות ומשם מגיעים מרבית הנוסעים).

למי שגר בגן-נר לא היתה ברירה אלא להסתמך על רכבים פרטיים, כל ילד קיבל בגיל 16 אוטו מתנה כי אלה החיים. חברתי  ז"ל דווקא התניידה על אופנוע כבד לכל מקום וממש השתדלה להתרחק מגוש דן. אני עוד הייתי צריך להגיע לתל אביב כמעט כל יום לעבודה אז נסעתי עם הרכב עד תחנה מרכזית עפולה, ומשם לקחתי אוטובוס לתל אביב. האוטובוסים הגיעו מטבריה או מקרית שמונה ולא ממש ידעתי מתי הם יעברו, אבל בשעות המוקדמות של היום טרם פקקים הניחוש היה מספיק טוב. מצד שני, אם אתה עולה בשש בבוקר על אוטובוס בעפולה, אתה מגיע בול לפקקים בכניסה לתל אביב. כבר בכביש הסרגל ובואדי ערה ובעיקר באזור פולג. היום כבר יש באזור פולג נתיב העדפה שחוסך המון זמן בבוקר. לקח לי שלוש שעות להגיע לעבודה ושלוש שעות לחזור. קצת עבדתי מהבית, וקצת מהדרך, אבל העדפתי את זה על לנהוג בפקקים. בדיוק כשחשבתי להתפטר מהעבודה ולחפש משהו קרוב יותר חברתי ואני נפרדנו וחזרתי למרכז תל אביב, שבור לב אך עם יותר זמן פנוי שלא מבוזבז על נסיעה בדרכים.
ב-2014 אגד ומשרד התחבורה יזמו שינוי בשירות מתחנה מרכזית עפולה, והיום השירות לתל אביב מתחיל בעפולה ולא בטבריה או בקרית שמונה שקיבלו הרבה יותר שירות מהיר דרך ואדי מילק. כתבתי על כך כאן.
בקרוב גם תיפתח תחנה מרכזית חדשה בעפולה.

עברה קצת פחות משנה מאז הפרידה והכרתי את אשתי, הפעם מרעננה, קרוב. זה מזל כי את הרכב מכרתי אחרי שלושה חודשים שלא הזזתי אותו שבועיים לפני שפגשתי אותה.
הדרך אליה נסמכה על קווים 47/48 מכיכר מסריק, נסיעה ארוכה אבל לא רעה בהשוואה לנסיעות לגן-נר. והיא גם באה אלי הרבה לתל אביב, אבל כשמיסדנו את הקשר היה ברור שאני עובר אליה. מצאתי דרך מקורית להגיע לעבודה מלב הפארק במערב רעננה - רכבתי על האופניים עד לרשפון דרך השדות ומשם עליתי על אוטובוס או מונית שירות. גיליתי שהמוניות של נתניה-תל אביב קצת פחות קופצניות מהמוניות העירוניות של 51, כנראה כי הן בינעירוניות, והן גם יותר מהירות אבל המשכתי לעלות על מה שבא קודם בלי להפלות.  הפכתי לרוכב לאוטובוסים.
זה עבד מצויין כמעט שבע שנים, אבל סלילת המשך איילון וכביש 531 דפקה לי את הקשר לרשפון. המעבר החקלאי נשאר פתוח אבל עכשיו הוא כולל על מיני גשרים ומנהרות שמאריכים לי את הדרך מאד וגם אני עברתי בתוך רעננה קצת מזרחה מלב הפארק לשכונת קרית שרת. אני עדיין רוכב על אופניים לצומת בית לוינשטיין ומשם לוקח אוטובוס כך שהכינוי "הרוכב לאוטובוסים" עדיין מתאים לי. "בזכות" 531 זמן הנסיעה של לתל אביב התארך מ-50 דקות לשעה וחצי בשעת שיא (ולפעמים אפילו יותר). כדי לשמור על שפיותי אני נאלץ לצאת ממש מוקדם מהבית לעיתים הרבה יותר קרובות מפעם. אחרת רק היציאה מרעננה לוקחת חצי שעה. חייבים נת"צים באחוזה ובדרך ירושלים אתמול בבוקר.

פעם השירות היחיד מצומת בית לוינשטיין היה דרך מרכז הרצליה, בין אם זה 501/502 שנתקעים בפקקי סוקולוב ההרצלייני ואחר כך במחלף הסירה, ובין אם זה 47/147  שנתקעים בפקקי סוקולוב הרמת שרוני וצומת הכפר הירוק או 48 שמצליח להתקע בכל פקקי גוש דן אחד אחרי השני. לא היה אף שירות ש"מחקה רכב פרטי". מטרופולין נכנסה לאשכול השרון ב-2010 (שנת חתונתי) וזמן קצר אחר כך השיקה את 347 שנוסע דרך רחוב הבריגדה היהודית וכפר שמריהו. הוא עומד בפקק ענק בכפר שמריהו, אך לפחות זה אותו פקק שהרכב הפרטי עומד בו. 347 תוגבר עם השנים כי בבוקר הוא תמיד צפוף וסביר שיתוגבר עוד, לאחרונה הצטרף אליו ברחוב הבריגדה בהרצליה קו 213 שמקשר את קלנסווה וטייבה לרעננה והרצליה ועל הדרך מאפשר לי לקחת אותו אם 347 לא באופק ולהחליף במחלף כפר שמריהו לאחד מקווי נתניה-ת"א. מאז 2012 אני יכול לבדוק לפי האפליקציות מה יגיע מתי ולהחליט על מה לעלות ולמה לחכות ומאז רפורמה ב-2016 אני יכול להחליף קווים עם החופשי חודשי שלי באופן חלק לחלוטין בלי קשר לצבע האוטובוס.

כביש 531 פתוח חלקית וכרגע הופך את היציאה מרעננה בבוקר לסיוט גדול יותר מאשר לפני היות הכביש. ייתכן וזה מצב זמני עד שהוא ייפתח לכל אורכו אך אני כמובן סקפטי לגבי תרומתו ברת הקיימא להורדת זמן הנסיעה לתל אביב. עם זאת, לידו נבנתה תחנת רכבת רעננה מערב, אשר תיפתח באפריל לכיוון הוד השרון ובתחילת 2019 (בלי נדר) לכיוון הרצליה בדרך הקצרה לתל אביב. אני אהיה עליה ואבדוק אם הדרך שלי מתקצרת, ואם אהיה מרוצה אהפוך להיות "הרוכב לרכבת". נחכה ונראה.






יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

הייפרלופ - התהיי או אחלום לי חלום?

מה זה הייפרלופ?

לכל אלה שלא מקשיבים לחדשות הטכנלוגיה, להלן הסבר קטן:

הייפר-לופ הוא רעיון שהגה אלון מאסק, יזם סדרתי שעשה את הונו בתחילת שנות ה-2000 בזכות שירות התשלומים המקוון פייפאל שהוא היה שותף בפיתוחו, ומאז נטל חלק והוביל מיזמים רבים. המפורסמים בהם הם חברת הרכב החשמלי "טסלה" וחברת החלל "spaceX".

ב-12 באוגוסט 2013, שחרר מאסק לאויר מסמך בן 57 עמודים שמתאר מהו ההיפרלופ. להלן ציטוט מהערך בויקיפדיה


מדובר בקפסולה שמכילה 28 נוסעים אשר תנוע בתוך צינור בו נשמר לחץ אוויר נמוך. המנוע ישאב אוויר מחלקו הקדמי של הרכב וישחרר אותו דחוס, דרך חלקו התחתון. כתוצאה מכך, לרכב זה לא יהיה חיכוך עם דפנות הצינור ומעט מאוד חיכוך-צמיגות עם האוויר. זניחות החיכוך אמורה, לפי מאסק, לאפשר נסיעה מהירה של הקרוניות בלי בזבוז אנרגיה. בדומה לרכבת, הוא לא ידרוש נהיגה בעזרת הגה, ובשל הסתגרותו בצינור הנהג לא יצטרך להתחשב כמעט בשום הפרעה בדרך[2].

על פי התכנון הראשוני, הייפרלופ יאפשר לעבור מרחק של 570 ק"מ בין לוס אנג'לס לבין סן פרנסיסקו ב-35 דקות (במהירות ממוצעת של 962 קמ"ש, ומהירות מרבית של 1,220 קמ"ש). 
מאסק תיאר את הרעיון באופן ציורי כשילוב בין "מטוס קונקורד, רובה אלקטרומגנטי ושולחן הוקי אוויר"[3][4].

אני אוהב את אלון מאסק, הוא כבר הוכיח שהוא יודע לספק את הסחורה, גם אם הוא לא בהכרח מצליח לעמוד בלוח הזמנים השאפתני שהוא מציב לעצמו. הוא גם נוקט בגישות לא קובנציונליות לקידום רעיונותיו, את ההיפרלופ הוא"תרם למדע", ואת הפטנטים שאסף (באמצעות הצוות של spaceX) הוא שחרר לכל דיכפין, עודד תחרות, הציע פרסים ובנה על חשבונו גם מתקן ניסוי (test-track) כדי שהחברות הצעירות שקפצו על החזון שלו יוכלו לנסות ולהתקדם.

זה באמת רעיון חדש?
לא באמת, אבל הוא ארוז באריזה מאד יפה. כמו שהטלפון החכם שלנו הוא שילוב של טכנולוגיות ותיקות (טלפון, מחשב, מסך מגע וכו') שסטיב ג'ובס ארז באופן יפה ביחד לכדי מוצר חדש, כך גם רעיון ההיפרלופ נשען על שילוב של רעיונות קודמים כ"רכבת הנעה בואקום", "רכבת הנעה באמצעות אויר דחוס ו"רכבת אלקטרומגנטית" (maglev). למה מגלב קשור לזה? כי הרעיון המקורי של מאסק דיבר על הנעה באמצעות אויר דחוס אך הצוותים שעובדים על כך בוחנים גם אפשרות הנעה חלקית או מלאה באמצעות אלקטרו-מגנטים.

הרעיון של רכבת הנעה בואקום קיים כבר יותר ממאה שנה, אך מעולם לא הגיע לכדי יישום מסחרי, הוא נועד לפתור את בעיית החיכוך הרב עם האויר שחווה הרכבת המהירה. זו לא רק בעיית אנרגיה - ביפן התושבים מתלוננים על הרעש הרב של הרכבות המהירות שמפיקות בום על קולי כל פעם כשהן חולפות במנהרה ולכן רשות הרכבות של יפן מגבילה את המהירות שלהן. 
במנהרות ללא אויר הבעיות האלה פשוט לא קיימות ולכן ניתן להגדיל את מהירות הרכבת תוך כדי חסכון באנרגיה. לרוע המזל הרעיון הזה מביא איתו בעיות רבות אחרות, לדוגמה הוא לא מאפשר בעצם לרכבת להיכנס ולצאת מפני השטח ודורש צינור לכל אורכו, דבר שכמובן מגדיל מאד את העלויות. הוא דורש חיבורים מאד מסובכים בתחנות שימנעו את פריצת הואקום ועוד לא דיברנו על בעיות בטיחות שונות.

הרעיון של רכבת שנעה באמצעות אויר דחוס קיים פחות יותר מאז המצאת הרכבת, היא אפילו מותגה כ"רכבת אטמוספרית" והיא אפילו עבדה בין 1844 ל-1854 כשלוחה של קו הרכבת דבלין-קינגסטאון (במקום שנקרא דלקי שהיה כבר אז פרבר של דבלין) היו עוד כמה נסיונות לרכבת אטמוספרית או פניאומטית במאה ה-19, בעיקר באזור האי הבריטי וגם בניו יורק ובפריז אבל אף שירות לא נשאר פתוח יותר מכמה שנים.

גם הרעיון של המגלב, רכבת מרחפת הנעה באמצעות אלקטרו מגנטים שנדלקים וכבים ודוחפים אותה קדימה, לא חדש. הוא נהגה כבר ב-1907 ופותח בשנות ה-60 על ידי חברה גרמנית שחיפשה לו בית מסחרי במשך 40 שנה עד שמצאה אותו בסין, בקו קצר המחבר בין שנגחאי לשדה התעופה שלה. זהו למעשה סוג של מונורייל מאד משודרג.
הטכנולוגיה הוכחה כיעילה ועובדת אך עלויות ההקמה היו מאד גבוהות וגם עלויות התפעול והתחזוקה הוכחו כגבוהות מהמצופה.  סין החליטה שלא להמשיך עם הרחבת הפרויקט. במקום זה הרכבות המהירות שסין בונה מתבססות על טכנולוגיה פשוטה יותר, הדומה הרבה יותר לרכבות קלאסיות ומאפשרות לרכבת המהירה להמשיך בסוף הקטע המהיר גם למסילות רגילות בלי בעיה (כמובן במהירות רגילה). זהו גם העקרון המנחה את הרכבות המהירות האירופאיות והוא למעשה מאפשר לשדרג את הרשת קטעים קטעים במקום לבנות הכל מאפס. תזכרו את הנקודה הזאת.
המגלב עוד לא אמר את המילה האחרונה, יפן משלבת אותו במסגרת פרויקט השינקאנסן שלה. (שינקאנסן מתורגם ל"רכבת קליע" ולרוב מדובר ברכבות מהירות כמו באירופה, אך ישנם שני קווים קצרים ברשת היפנית בטכנולוגיית מגלב וקו נוסף אמור להיחנך ב-2027. טכנולוגיית המגלב משמשת לא רק לתחבורה אלא גם לפיתוח תותחים חדשים בהם המגלב יחליף את אבק השריפה, ונאס"א אף בוחנת אותו כמסילה לשיגור חלליות שתפעל במהירות גבוהה שתאפשר בריחה מכוח המשיכה של כדור הארץ. למעשה אין ספק שאלון מאסק וצוות spaceX נתקלו בכך וזה גירה את דמיונם, אך העובדה שהם בחרו להתמקד דווקא בפיתוח טיל רגיל שניתן להנחית אותו ולהשתמש בו מחדש מראה שהטכנולוגיה עוד רחוקה מיישום לצורך זה.

אפילו הרעיון של חיבור בין רכבת הואקום עם הרכבת האלקטרו מגנטית לא חדש. היו כמה רעיונות במהלך השנים והמפורסם בהם הוא של שווייץ, שרצתה לחבר בין הערים הגדולות שלה באמצעות מנהרות ואקום ורכבות אלקטרומגנטיות. הרעיון כמעט קרם עור וגידים במהלך שנות ה-80, אך נזנח בשל העלויות הגדולות וחוסר הודאות התפעולית.

אז יש לרעיון הזה סיכוי?
נתחיל במבט הפסימי ונקנח עם האופטימי.
מההיבט הפסימי, ניתן לומר שהעולם כבר השקיע בארבעה סוגים עיקריים של תשתיות תחבורה:
1. דרכים (שבילי עפר, רחובות, כבישים ואוטסטראדות)
2. מסילות רכבת (מסילות במכרות, שלוחות קצרות, רכבות עירוניות קלות/תחתיות/עיליות, רכבות רגילות רכבות מהירות)
3. שדות תעופה (מנחתי מסוקים, שדות קטנים ושדות ענקיים)
4. נמלים (מזחים, נמלי דיג, מעגנות ומרינות ונמלי ים ענקיים)

אלה הם אבני הבניין של תשתיות התחבורה, ולא מדובר רק בתשתיות אלא בכל התעשייה שמתלווה אליהם, חברות שמייצרות ומוכרות ציוד, רגולציה, מתודולוגיות תכנון ובנייה ועוד. כל המצאה חדשה שיודעת להשתמש בתשתית הקיימת עשויה להצליח ולהפוך לגלובלית וכל המצאה שדורשת תשתית מיוחדת רק בשבילה נתקלת במחסום גדול הרבה יותר וגם אם היא הופכת למסחרית פה ושם, היא לא מצליחה להתפשט באופן גלובלי.
דיברנו כבר על הרכבות המהירות האירופאיות כדוגמת ה-TGV הצרפתית, אשר דורשת תשתית מיוחדת כדי לפתח מהירות, אך יכולה לעזוב את התשתית המיוחדת שלה ולהמשיך לתשתית רגילה. כך קו היורוסטאר המחבר בין פריז ללונדון יכול לפעול למרות שבקטע של בריטניה הוא נאלץ לנסוע לאט. אם הוא היה נדרש לתשתית מיוחדת לכל אורכו הוא פשוט לא היה מוקם עד היום.
המגלב שדורש תשתית מיוחדת נשאר כקוריוז, וכך גם המונוריילים המעטים שפועלים בעולם.
בתחום הרכב אנו רואים שיוזמות ה-PRT השונות (רכב אוטונומי טיפש שחייב כביש מיוחד מופרד מתנועה אחרת),  לא מצליח להתרומם מעבר לכמה פרויקטים נקודתיים כבר כמעט 50 שנה, בעוד שהמכונית האוטונומית החכמה, שתיסע על כבישים רגילים קרובה לפריצה גלובלית יותר מתמיד.
גם בתחום התעופה חברת אירבוס נתקלה בבעיה לא פשוטה של שיווק המטוס הכי גדול שלה (A380) כשהסתבר שמסלולי הנחיתה הסטנדרטים קצרים מדי בשבילו. נדרשו גופים עם כיסים עמוקים במיוחד כגון הנסיכים של איחוד האמירויות כדי לקדם את ההתאמה של שדות תעופה למטוס החדש. לעומת זאת אם יומצא בעתיד מטוס חדש שלא דורש שום התאמה מצד שדות התעופה (נניח מטוס חשמלי יעיל להפליא בגודל רגיל), הוא יוכל להיכנס בקלות ולכבוש נתח שוק יפה.

לכן לרעיון של אלון מאסק יש מגרעת אחת בולטת - התשתית הייחודית שהוא נדרש אליה. לא דין צינור ניסוי במדבר באורך  1.6 ק"מ כדין צינור באורך כמה מאות קילומטרים בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס,  יש אדמות פרטיות, שמורות טבע, הרים, נהרות, שברים גיאולוגיים, גבולות בין מדינות ובעיות רבות נוספות, אם חוליה אחת באמצע מעכבת אותך אז שום דבר לא יכול לעבוד. אין שום סיבה בעולם שזה יהיה קל יותר מאשר הנחת מסילת הרכבת המהירה לאורך קליפורניה שמתמהמהת כבר זמן רב, ולא רק בגלל בעיות תקציב.
מהירות גבוהה מחייבת תוואי כמה שיותר ישר, כך שכל פשרה שתושג בתוואי תביא בהכרח להקטנת האטרקטיביות, ואם הוא רוצה לצאת ממרכז סן פרנסיסקו ולסיים במרכז לוס אנג'לס כדי לנצח את המטוסים אז צפוי לו כאב ראש לא קטן בדמות חפירה מתחת לאזורים בנויים. בהדמיות זה קל הרבה יותר מאשר במציאות.


גם העלויות שהוא מנופף בהם לא נכונות בכלל, עלות הצינור אולי זולה יותר מעלות המסילה, אך עלות הפקעת השטחים הפרטיים לא שונה. כך גם עלות החפירה והגישור היכן שנדרש. 
גם עלות האנרגיה אולי זניחה לעומת האנרגיה שרכבת מהירה דורשת, אבל עלות תחזוקת הואקום באופן בטיחותי (פייל-סייף), עשויה להרקיע שחקים. זה פשוט לא קל כמו שזה נשמע.

ויש גם צד אופטימי?
כמו שאמרתי, אני אוהב את אלון מאסק, הוא עושה דברים נכון והוא רץ למרחקים ארוכים למרות שהיעדים שהוא מציב לעצמו נשמעים מטורפים. הוא שם את ההייפ בהייפרלופ כאשר הוא החליט לפתוח אותו לציבור ולתת לכל מי שרוצה לגשת ולהתחרות על הפיתוח. זה לא הופך את הרעיון לפחות מורכב, רק מתניע מירוץ תחרותי שאחרת לא היה מותנע. הוא למעשה בונה את "תעשיית ההייפרלופ" שלפי דף זה כבר מונה לפחות שבע חברות שמפתחות את הטכנולוגיה כדי לזכות במירוץ החימוש המלאכותי הזה.

אחד הדברים היפים הוא דווקא חוסר ההתמקדות רק בתעבורת נוסעים. הייפרלופ יכול להעביר גם סחורות ומכולות, ויכול להעביר אותך על גבי מכוניתך. פוד עם 28 מושבים הוא רק צורה אחת של פוד ויכולות להיות לו צורות רבות נוספות. למעשה השימושים הראשונים עשויים להיות בכלל למשאות, ואולי בכלל למרחקים קצרים. 

כדי להגביר עניין אלון מאסק גם יזם את תחרות תכנון פוד הנוסעים, יותר מ-700 צוותים (בעיקר סטודנטים) נרשמו לתחרות וכנראה כ-22 יגיעו לתחרות עצמה ויזכו להשתתף בניסוי שייערך על מסילת הניסוי בנוואדה.

יש גם תחרות יזמית לראשונים שיהפכו את ההייפרלופ למשהו מסחרי, החברות שמתחרות בינהן על בניית ההיפרלופ מנסות לסגור חוזים עם מדינות שונות, כשבידן עדיין רק רעיון בוסרי שסבא שלי היה קורה לו "לופט-געשעפט" (עסקי אויר, כלומר רעיון ריק מתוכן ממשי). חברת "הייפרלופ ואן" הציגה תוכנית עסקית לקו הלסינקי-סטוקהולם (מתחת לים הבלטי) וכן מציגה כמה רעיונות נוספים לקווים עקרוניים שנבחנים לעומק. היא עובדת ביחד עם חברת "נמלי דובאי" על רעיון להובלת מכולות מהנמל בדובאי למתחם עורפי, ועל קו נוסעים במוסקווה וקו משא מהונצ'ון בצפון מזרח סין לחוף הים הצפוני של סין (לנמל שקרוב לגבול עם רוסיה). בנובמבר 2016 חברת הייפר-לופ וואן יזמה תחרות בינלאומית לבחינת היתכנות לקווים נוספים, קיבלה 35 הצעות ומתוכן בחרה עשר תוכניות עם סיכויי מימוש גדולים במיוחד, בקנדה, ארה"ב, מקסיקו, בריטניה והודו. לא רק הייפרלופ וואן מקדמת מסילות כאלה, גם אוניברסיטת וורשה הציעה מסלול בפולין וחברת טראנספוד מציע מסלולים נוספים בקנדה ובבריטניה.

ויש גם נקודה ישראלית, שלושה יזמים ישראלים ניגשו לתחרות של הייפרלופ-ואן עם קו תל אביב-אילת, ולטענתם גם הגיעו לאחד מארבעת המקומות הראשונים. הם אומרים שכבר ב-2025 תוכל לנסוע בצינור הזה ב-20 דקות לאילת. כמובן שהם עוד לא נתקלו בביורוקרטיה הישראלית ובלי קשר אליה, אני בספק אם הטכנולוגיה תהיה זמינה כבר ב-2025. כמו שאמרתי אלון מאסק טוב בהשגת היעדים שלו, אבל לוחות הזמנים הם די גמישים לעומת ההצהרות הראשוניות.


אפשר לומר שמאסק מנסה לגרום לנו להאמין שההייפרלופ, בדומה לרכב החשמלי והרכב האוטונומי, למעשה כבר כאן כעובדה מוגמרת שרק מחכה לפרוץ. הוא גרם למאות ואולי אלפי אנשים ברחבי העולם לעבוד על האתגר הגדול שהציב - יצירת סוג תחבורה חדש, חמישי במספר, שיהפוך לגלובלי בדיוק כמו הרכב הפרטי, הרכבות, המטוסים והאוניות. אני מניח שכל הבעיות הטכנולוגיות פתירות באופן זה או אחר, ולכן אני מאמין שההייפר לופ הראשון ייבנה במהרה בימינו. השאלה הגדולה היא האם הוא יצטרף לרשימת הקוריוזים התחבורתיים שלא נמצאים בפריסה רחבה, או שהוא באמת יהפוך למשהו גלובלי? נחכה ונראה.

לקינוח קבלו המלצה על ערוץ יוטיוב בשם coldfusion TV  שסוקר נושאים טכנולוגיים שונים (לא רק תחבורה) שהקדיש פרק להייפרלופ לפני שנה.
תהנו



אולי תתעניין גם באלה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...